פרופ’ יוסף רום היה אחד מהאבות המייסדים של הפקולטה להנדסת אוירונוטיקה וחלל בטכניון. כמו האבות המייסדים בפקולטה שלנו, וכנראה אבות מייסדים בדרך כלל, תכונה בולטת שלו הייתה החזון. הוא החל לימודיו בטכניון בשנת 1950, אך האמונה בצורך של מדינת ישראל בכוח אווירי חזק וכפועל יוצא מכך גם הנדסה אוירונוטית חזקה, פיעמה בו כבר אז. מאחר ובארץ לא הייתה פעילות בנושא הוא יצא ללמוד אוירונוטיקה בארה”ב. יוסף סיים תואר ראשון במכון הטכנולוגי של אילינוי, ותוארי מגיסטר ודוקטור במכון הטכנולוגי של קליפורניה (CALTECH), אחד המרכזים הידועים להנדסה אוירונוטית. לאחר סיום התואר הצטרף ב- 1958 לצוות הפקולטה לאוירונוטיקה שהייתה אז ב”חיתוליה”.
עם הצטרפותו לפקולטה מונה יוסף כראש המעבדה האוירודינמית ותפקיד זה מלא עד להצטרפותו לכנסת ב- 1977. המעבדה האוירודינמית הפכה בהנהגתו של יוסף למרכז מחקר באוירודינמיקה ניסויית, שבצד העבודה האקדמית שרת את התעשייה האוירונוטית הישראלית שהחלה לצמוח בשנות ה-60. מאחר ובתעשייה לא היו מתקני ניסוי אוירודינמיים, שימשו מתקני הניסוי שהוקמו בפקולטה את התעשייה. ראשוני המטוסים והטילים של התעשייה הישראלית, בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, עברו דרך נקבות הרוח בפקולטה, שהופעלו באחריותו של יוסף. בהיותו מומחה בנושאי אוירודינמיקה, שימש גם יועץ לגופים השונים בארץ שעסקו בפיתוח אוירונוטי. עבודת המחקר שעשה פרופ’ רום זכתה להד בינלאומי נרחב והוא אישית היה ידוע ובעל מעמד בכיר ומכובד בקהיליית המדענים בעולם. בראשית שנות ה-70, הייתי סטודנט לתואר מגיסטר בפקולטה, זכור לי כי סטודנט משתלם שהגיע מחו”ל סיפר כי כאשר הראה עניין בהמשך לימודים באוירודינמיקה בנושא מסוים, המליץ לפניו פרופסור בפקולטה בארה”ב בה למד על שני אנשים: פרופ’ באוניברסיטה ידועה בארה”ב ופרופ’ רום בטכניון. במהלך שנות ה-70, בהנהגתו של יוסף, הייתה המעבדה האוירודינמית מוקד ער ותוסס לפעילות של משתלמים בצד תמיכה פעילה בגופים תעשייתיים.
מעבר לפיתוח המעבדה והמחקר האוירודינמיים, השתתף פרופ’ רום, שהיה תמיד מהנדס אוירונוטי בכל נימי נפשו, בפיתוח כלל הפקולטה להנדסה אוירונוטית. הוא שימש כדיקן הפקולטה בשנים 1964-1965, 1968-1970 ו-1976. בשנת 1973 מונה למחזיק הקתדרה על שם ליידי דייויס לאוירודינמיקה ניסויית.
לפעילות של יוסף הייתה השפעה בלתי רגילה על התעשייה בארץ, בפיתוח כושר הנדסי אוירונוטי. לא תמיד יודעת הסביבה לבטא הערכה לפועלו של אדם. אולם במקרה של יוסף, כנראה עקב האימפקט הגדול שהיה לפעילות זאת, היא זכתה להוקרה רבה. בשנת 1976 קיבל את פרס ישראל בהנדסה וטכנולוגיה. זמן קצר לאחר מכן ב-1977, הצטרף יוסף לכנסת ושרת כחבר כנסת עד 1984. גם בכנסת נשא בתפקידים בהם בא לידי ביטוי הניסיון והידע ההנדסי שלו, כמו גם קשריו עם התעשייה.
עם סיום כהונתו כחבר כנסת חזר יוסף לפקולטה. יוסף הגיע לתפקידים ומעמד שרק מעטים באקדמיה מגיעים אליו. כל אחת מהתפקידים מעיד על יכולתו, כישוריו ואישיותו. לדעתי הפרק שהחל עם חזרתו לפקולטה והסתיים עם מותו בטרם עת, מעיד בצורה חזקה ובולטת על גדולתו של האיש. מאחר ובתקופה זאת נפלה בחלקי הזכות לעבוד רבות עם יוסף, הרשו לי להרחיב במקצת:
ראשית, קשה מאוד לחזור לעבודה אקדמית לאחר התרחקות של יותר משבע שנים ויוסף התגבר בצורה יוצאת מהכלל על קושי זה. הוא חזר ללמד בצורה מלאה, כתב ספר על אוירודינמיקה בזויות התקפה גבוהות, ותכנן להשתתף בכתיבת ספר נוסף. יוסף הנחה תלמידים וניהל מחקרים. הוא פרסם מאמרים בעיתונים ובכנסים והמשיך בקשרים ענפים עם התעשייה.
שנית, כפי שצוין יוסף הגיע מחוץ לפקולטה לתפקידים בכירים יותר, אנשים רבים נוטים, לאחר שמלאו תפקידים מחוץ לפקולטה, לצמצם למינימום את מילוי חובותיהם “בבית”, לאחר שהם חוזרים אליו מ”רומו של עולם”. תופעה זו פשוט לא ניכרה אצל יוסף. להיפך, הוא מלא בצורה הטובה ביותר כל תפקיד פקולטי, לא ניצל ולא תבע זכויות יתר (שבוודאי היו מגיעות לו). אני מוכרח להודות שכשפניתי אליו בבקשות שונות היה זה תמיד בהיסוס כתלמיד הפונה לרבו, אכן הוא היה אחד ממורי הראשונים בפקולטה. יוסף קיבל על עצמו כל משימה. עם תחילת כהונתי כדיקן ב-1995 התרחש משבר גדול במעבדה האוירודינמית. פניתי אל יוסף בבקשה כי יקבל את ניהול המעבדה ויישא במאמצי השיקום. היה זה שנים לאחר שסיים את ניהול המעבדה ואין ספק שהיה יכול לסרב לתפקיד המחייב. הוא לא סרב ומי שמכיר אותו ודאי שלא יתפלא. יחד עם יוסף עובדה תכנית שיקום, יחד נסענו לגורמי חוץ כדי לפרוש את התכנית ולחפש סיוע. ליוסף היה חלק מכריע בהעלאת המעבדה על פסים תקינים. האכפתיות שלו, הקשר שלו לפקולטה, המחויבות האישית, היו ללא גבול.
יוסף היה גורם מרכזי ותורם בפקולטה מאז ראשיתה. קשה לחשוב על הפקולטה להנדסת אוירונוטיקה וחלל ללא פרופ’ יוסף רום. יוסף ימשיך להיות אתנו יום יום, נזכור אותו בעת שנכנס לכיתות הלימוד או נשהה במעבדות. אני מקווה שהחזון של יוסף, המחויבות העצומה שלו לפקולטה ולתעשייה כמו גם האהבה שלו למקצוע, דבקו גם בנו, ממשיכי הדרך. אני מרגיש שהדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות לזכרו בפקולטה להנדסת אוירונוטיקה וחלל הוא להמשיך ולטפח את הפקולטה שהשתתף בהקמתה, אותה כה אהב וראה עצמו מחויב וקשור אליה.
מותו בטרם עת של יוסף הוא אבדה קשה לכולם. אני שולח תנחומים למשפחה ולידידים.
יהיה זכרו ברוך.
פרופ’ אביב רוזן, דיקן הפקולטה, נובמבר 1997.
